המסע אל מסעדה באשדוד, מסעדה האתיופית התחיל ברגע שקיבלתי את הכתובת - רחוב האופים 5/12, באזור התעשייה הקלה, אך כשהגעתי לאזור לא היו אופים ולא היה לחם, רק מוסכים וחלקי חילוף... בעודי מנסה למצוא את המקום, כשאני הולכת וחוזרת, שאל אותי אחד מעוברי האורח: 'מה את מחפשת?' עניתי בביישנות: 'מסעדה אתיופית', הבחור החביב חייך ומייד כיוון אותי ליעד המבוקש, כמו "ווייז" משומן.

נכנסתי לבניין רעוע, עליתי לקומה הראשונה, שם גיליתי דלת שפתוחה לרווחה, הצצתי פנימה ולפתע אני מבחינה ביהודית, בעלת המסעדה, כשהיא שוטפת בחריצות וביסודיות את המסעדה. הריח שעלה מהמסעדה היה נפלא, מען תמהיל של ריח תרכיז הרצפה, כשהוא מהול בריח האוכל האתיופי המסורתי. אני קפצתי בין שלוליות המים ויהודית המשיכה לשטוף, לתדהמתי המקום היה ריק לחלוטין כבר בשעה 13:30. במסעדה ניצבו כעשרה שולחנות מסוגים שונים, עם כסאות לא תואמים. בצד הימני של המסעדה עמד בר ארוך וכסאות לבנים. "כל הריהוט שאת רואה כאן, קיבלתי מאחת המסעדות המוכרות בעיר, את הבר המרכזי והבר הצדדי הכין בעלי בעצמו", מספרת יהודית בהתרגשות.

יהודית מלקו (41) עלתה מאתיופיה לפני 22 שנים ב"מבצע שלמה". כנערה בת 19 היא עלתה לישראל עם משפחה אומנת, אימא שלה נשארה באתיופיה עד היום. יחד עם יהודית עלו שלושה מאחיה, השאר פזורים באתיופיה ובארה"ב. יהודית נחשבה באתיופיה לתלמידה מבריקה, היא סיימה בגרות ועשתה קורסים בהנהלת חשבונות. "הייתי בטוחה שיש לי מקצוע כשעליתי לישראל, הייתי בטוחה שיחטפו אותי ושאתחיל לעבוד מיד," מספרת יהודית ומוסיפה: "אבל כשהגעתי לישראל, הבנתי שאין לי כלום."יהודית מלקו פתחה את מסעדת "יתברק", לאחר שנאלצה לנדוד בין 9 מקומות עבודה שונים

יהודית מנסה לנפץ את הסטיגמה שנדבקה למרבה הצער בבני הקהילה האתיופית בארץ: "אבא שלי דחף אותי כל הזמן ללמוד, היה לו חשוב שאני אהיה משכילה ושיהיה לי מקצוע מכובד. בבית באתיופיה לא היו נותנים לי להיכנס למטבח, היו מדרבנים אותי ללמוד וללמוד ורק ללמוד, כדי שאני אצליח בחיים". עם עלייתה ארצה היא התמקמה בעיר ערד, שם היה האולפן ומקום עבודה שלה: "אחרי מספר ימים בודדים שהייתי באולפן, ניגשתי אל המנהל ואמרתי לו: 'אני לא צריכה אולפן, אני צריכה כסף. תנו לי ספרים ואני אלמד בכוחות עצמי את השפה העברית". בהתחלה מנהל האולפן סירב לבקשתה של יהודית, אבל היא התעקשה ואמרה: "אני צריכה לשלוח כסף להורים באתיופיה, אני רוצה לעבוד, אני אלמד עברית אבל לבד". באותם ימים עבדה בערד במלון-מסעדה, והגישה אוכל אתיופי מסורתי. כבר באותם ימים, חלמה על מקום משלה: "תמיד רציתי מקום משלי, מקום שאני אנהל, מקום שאני אשקיע בשבילו ואתפרנס ממנו בכבוד".

ארץ זבת, חלב ודבש, רק בחלומות...

יהודית נזכרת בימים לפני שעלתה לארץ המובטחת: "האמנו שישראל היא ארץ קדושה, ארץ זבת חלב ודבש. בילדות האמנו שהכסף יורד מהשמיים, כמו המן שאלוקים שלח לבני ישראל כשהם יצאו ממצרים. רק כשהגעתי לישראל הבנתי שזה לא ככה, שכל החיים חייתי באשליה". ליהודית היה לא קל להתאקלם בארץ, כל חייה גרה בכפר והמעבר החד מהכפר לעיר היה מאוד קשה, לא רק בעבורה אלא בעבור כל יוצאי אתיופיה, בייחוד לאור העובדה שתיארו להם את ישראל כגן עדן. "כשהגעתי לישראל אני שאלתי איפה החלב ואיפה הדבש", מספרת יהודית וצוחקת על עצמה "אני זוכרת שאחת הנשים בקהילה הסבירה לי שזאת מדינת היהודים, יש לנו עכשיו מקום משלנו, שבו לא יציקו לנו. וזה הגן עדן שלנו". בתור ילדה זוכרת יהודית שאביה היה מחבר את כל המשפחה ליהדות: "אבא שלי היה מזכיר לנו תמיד שאנחנו יהודים, כילדה אני זוכרת שהוא היה קורא פסוקים מהתנ"ך. אחרי מלחמת ששת הימים, הגיע לאבא שלי בדרך כלשהיא ספר באנגלית, ובו היה כתוב על המלחמה, בה הביסה ישראל את כל אויביה בתוך 6 ימים". כבר אז חלמה יהודית להגיע לאדמה הקדושה, ב"מבצע שלמה" שהתקיים במאי בשנת 1991, עלתה יהודית ארצה. "זה היה מבצע של רכבת אווירית לפינוי מהיר של יהודי אתיופיה שהתרכזו באדיס אבבה, במשך 36 שעות 23 מטוסים פינו אותנו לישראל. תוך 3 חודשים החלטתי שאני רוצה לעבור לגור בישראל, עזבתי את הכפר, שם נשארו ההורים והאחים שלי. באדיס אבבה למדתי את התפילות, למדתי קצת עברית ועליתי לארץ".אינג'רה, לחם אתיופי מסורתי

 "לא ידעתי להפעיל מכונת כביסה, לא ידעתי לגהץ, גם לבשל לא ידעתי"

 יהודית גרה בערד יותר משנה, אבל אז קיבלה הצעה מאוד מפתה לעבור לנתניה לגור בבית של משפחה עשירה ומכובדת ולטפל בשני ילדיהם. "מערד עברתי לגור בנתניה, גרתי בבית גדול שהיה שייך לזוג עורכי דין מאוד מצליחים, שהיו עובדים 16 שעות ביממה. בגלל זה הם הביאו אותי שאשמש כאומנת בבית", מספרת יהודית בהתרגשות ומוסיפה: "כשנכנסתי לבית שלהם לא ידעתי לעשות כלום, לא להפעיל מכונת כביסה, לא להדליק גז, אפילו לא ידעתי לנקות. הכל הם לימדו אותי". יהודית מתארת שבחודשיים הראשונים, לימדו אותה כמו ילדה קטנה במה מותר לגעת ובה לא, למה רצוי לנעול נעליים כשמגהצים חולצה, מהו דוד חשמל והחשוב מכל כיצד מבשלים: "אחת התמונות שחקוקות לי בראש היא תמונה בה אב המשפחה נכנס למטבח ומבשל ארוחה גדולה וטעימה, האמא בכלל לא מתקרבת למטבח. באתיופיה זה לא היה מקובל שגבר יכנס למטבח ויבשל. הוא לימד אותי מאלף ועד תו איך מבשלים. הייתה לו סבלנות יוצאת דופן, הוא לימד אותי להכין שניצל, פסטה, סלטים, כעבור חודשיים הגשתי להם ארוחה מלאה". יהודית גרה שם מעל לשנה וחצי, היא עזבה את המשפחה בנתניה כשהכירה את בעלה וובו.פלטת סלטים עשירה, מעשה ידיה של יהודית מלקו

 

"ברגע שנכנסתי לאשדוד התאהבתי"

החיים בארץ ישראל לא האירו פנים לזוג הצעיר, תקופה מאוד ארוכה הם התגוררו בקרוואן רעוע, שהיה חם ומחניק בקיץ, וקור מקפיא בחורף. מתארת יהודית: "חמש שנים גרנו בקרוואן בכפר בארותיים, שנמצא על יד כפר יונה. חמש שנים עבדנו יומם ולילה בשביל להחזיק את עצמנו, בעלי היה עובד בכמה עבודות במקביל, הוא נאלץ לעבוד 22 שעות ביממה". לאט לאט חסכו יהודית ובעלה וובו כסף, יהודית מצאה את עצמה עם שתי תינוקות, כשהיא מנותקת מהעולם האורבאני: "בכפר בארותיים היו רק חולות, לא הייתה תחבורה ציבורית, לא היו מקומות עבודה, גם לא הייתה קופת חולים או טיפת חלב. בשביל לבדוק את הילד הייתי צריכה ללכת ברגל מעל לשעה בתוך עפר, עד שהייתי מגיעה לתחנת אוטובוס נטושה וממתינה עד שיגיע אוטובוס שייקח אותי לכפר יונה". יהודית ובעלה הבינו שהם חייבים לעזוב את בארותיים ולהתקדם, אבל לקנות דירה בנתניה לא היה בא בחשבון, היא מספרת: "זוג חברים מאשדוד סיפרו לנו שנמכרות דירות זולות יחסית באשדוד ושנבוא לראות, לא עברו מספר ימים וכבר אני ובעלי עשינו את הדרך לאשדוד. ברגע שנכנסתי לאשדוד התאהבתי. הדירה שקנינו הייתה באזור ג', למזלי חסכנו המון כסף, והמדינה עזרה לנו. הייתי בטוחה שזהו, הדירה באשדוד שלנו אבל דווקא שהכל היה נראה ורוד, הבנו שיש לנו חוב גדול בעבור הדירה והעורך דין. שוב נכנסנו לחובות וחיינו כמה שנים טובות בצמצום עד שהחזרנו את כל הכסף".קפה אתיופי מסורתי

 "אין לך ניסיון ואין לך שפה"

 "לי היה מאוד חשוב ללמוד ולהתפתח, עשיתי קורס ב'חשבשבת' כי היה לי כבר רקע בחשבונאות, שנה ושלושה חודשים למדתי וכמובן שעבדתי תוך כדי, וגם גידלתי ילדים. כשסיימתי את הקורס ויצאתי לשוק העבודה לא קיבלו אותי באף מקום", מספרת יהודית בצער: "היו אומרים לי תמיד את אותם הדברים: 'אין לך ניסיון ואין לך שפה'. אני לא אשכח את המנהל שביקש ממני לעבוד בחינם 3 חודשים אצלו". למרות שיהודית למדה והשכילה, היא לא זכתה לעבוד בחשבונאות, היא נאלצה לעבוד באגף הרווחה כמתורגמנית של השפה האתיופית: "מה שמצחיק אותי שלכל מקום שהלכתי אמרו לי שאין לי שפה, אז תסבירי לי את, איך עבדתי כמתורגמנית 5 שנים? כשעברנו לאשדוד, בעלי המשיך לעבוד קשה כחשמלאי, לצערי פה באשדוד הוא הרוויח פחות מאשר בנתניה".

לאורך כל השנים חלמה יהודית להתקדם ולהוכיח את עצמה ולהביא יותר כסף הביתה: "החלטתי שאני רוצה לעשות תואר, האמנתי שזאת הדרך להתקדם ולהביא יותר כסף הביתה. אמרו לי שאני צריכה לעשות מכינה ופסיכומטרי, כדי שאתקבל ללימודים אקדמיים, עשיתי הכל והצלחתי להירשם למרות כל המגבלות שהיו לי". באוניברסיטה כולם גילו שליהודית יש כוח רצון מסוג אחר: "היו לא מעט בעיות, ביקשו ממני להביא כמה מסמכים, תלושי משכורת ותמונות של הילדים שלי. אחרי ששילמתי על כל השנה, אמרו לי שיכולתי לקבל מלגה של יוצאת אתיופיה". בשנת 2010 הגשימה יהודית חלום נוסף, כשסיימה בגיל 38 את התואר הראשון בכלכלה וניהול, היא מספרת על ההרגשה: "גם אחרי שסיימתי תואר ראשון לא הצלחתי למצוא עבודה, באותם ימים הייתי עובדת כרכזת במרכז קליטה ליוצאי אתיופיה באשדוד. המנהלת של המרכז אמרה לי שאין לי אפשרות להתקדם במקום הזה, למרות שעבדתי שם המון שנים, הייתי עדיין מרוויחה משכורת של 2,800 שקל שזאת בדיחה מבחינתי והתפטרתי".

 המלחמה על הפרנסה

 יהודית עברה יותר מתשע עבודות עד שפתחה את המסעדה שתמיד חלמה עליה: "אני בחורה משכילה, עם ידע עשיר, הבנתי שאני לא יכולה להתפתח, שאלתי את עצמי שוב ושוב מה אני יכולה לעשות כדי להתקדם בחיים. הרעיון הראשוני היה להכין אינג'רה (לחם אתיופי) ולמכור אותו באופן פרטי, ואז כשאני אצמח ואתפתח תהיה לי האפשרות למכור אותו לסופרים גדולים". המיזם העסקי לא צלח עקב מחיר נמוך מדי שהסופרים הציעו לה בעבור האינג'רה: "בשביל להכין את האינג'רה צריך להשקיע המון, זו עבודה של יומיים לפחות, פיתה גדולה אני מוכרת ב-7 שקל, פחות מזה אני ממש מפסידה, הסופרים מוכנים לקנות ממני ב-5 שקל בלבד". למזלה של יהודית יש ביקוש לאינג'רה והיא מוכרת את הלחם האתיופי באופן פרטי. "כשראיתי שהרווחים מאוד נמוכים, החלטתי לפתוח מסעדה ולהיות האחראית הבלעדית להתפתחות שלי. להיות בעלת עסק זה לא פשוט, יש המון מהמורות בדרך, המון קשיים בעיקר כספיים".יהודית מלקו: "הייתי רוצה לראות את המסעדה שלי פורחת ומשגשגת"

לפני שנה פתחה יהודית את המסעדה האתיופית הראשונה באשדוד, המתמחה במאכלים אתיופיים מסורתיים, בשילוב שתייה ומוזיקה טובה, אשר יוצרים אווירה ייחודית ונעימה. במסעדה מוגשים מגוון מנות בשריות וצמחוניות. המחירים נמוכים מאוד ביחס לכל המסעדות שיש באזור. "כל מי שמגיע וטועם מהאוכל שלי מתלהב, הצלחתי לעשות אוכל אתיופי עם טאצ' ישראלי, התאמתי את האוכל לחיך הישראלי", מתגאה יהודית ומוסיפה: "כל מי שטועם את האוכל מתאהב, מגיעים אלי גם ישראלים ולא רק אתיופים. לתפריט שלי נכנסו גם מאכלים ישראליים, הבנתי שאני חייבת להציע קשת רחבה של אפשרויות". אין ספק שהמסעדה ממוקמת במקום בעייתי מאוד, ואולי זאת הסיבה שאין ליהודית מספיק לקוחות: "כיום מגיעים אלי לקוחות החל משעה 10 וחצי בבוקר ועד 1 בצהרים, מגיעים למסעדה בעיקר פועלים שעובדים באזור התעשייה, בשעות הצהריים אני מאכילה בערך 8-12 פיות. ברור שזה לא מספיק כדי שאתפרנס בכבוד. הייתי שמחה לראות את המסעדה שלי שוקקת חיים, כשאני מארחת 45 אנשים לארוחת צהריים, בסביבות ארבע יש סבב נוסף של לקוחות. המסעדה פתוחה עד חצות בימי רביעי וחמישי". למרות שהמסעדה פתוחה מעל ל-12 שעות, המסעדה האתיופית לא מצליחה להרוויח ולסגור את ההוצאות השותפות של המקום, מספרת יהודית: "אני יודעת שעסק פרטי לא מרוויח בשנה הראשונה, את זה אני שומעת המון. אני מוציאה כסף מהכיס שלי שוב ושוב למרות שאני עובדת לא רע". יהודית ובעלה וובו עושים משמרות במסעדה, היא אחראית על שעות הבוקר והצהריים ובעלה אחראי על שעות הערב: "אנחנו מתחלקים. בעבודה בשעות הבוקר בעלי עובד כחשמלאי ואני במסעדה ובשעות הערב אני עובדת בנס טכנולוגיה והוא במסעדה". 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]