היא נלחמת כמו לביאה בעורף ללא הפסקה, היא עטה על כל טיל שנורה לעברנו, היא מעניקה לנו בטחון בהווה ולעתיד, היא מזכירה לנו שלא נס לחו של המוח היהודי, היא מיוצרת כאן באשדוד, באלתא - ליד הבית ומרימה את מפלס הגאווה שלנו. "מה שאנחנו רואים בביצועים הנוכחיים זה רק קצה הקרחון", אומרים ברפא"ל.
בואו ניתן לה בכבוד ונספר את סיפורה של גיבורת המלחמה שלנו. מה היינו עושים בלעדיה?!
מאת: אייל בן שמחון
צילום: אורי קריספין ודן דוידה

מאות טילים נורו לעברנו השבוע ואיימו על חייהם ורכושם של תושבי אשדוד וישראל. ברוב המקרים (כ-85%) כיפת ברזל עטה אליהם ועליהם וסכלה אותם – עוד בהיותם באוויר. התקשורת מדווחת על היירוט והתושבים משמיעים אנחת רווחה. קשה לדמיין מה יכול היה להתרחש אילו לא הייתה פה כיפת ברזל, אמרים כל המומחים... אם רק חצי מכמות הטילים שנעו לעבר ישראל היו פוגעים בערים, האווירה הייתה קשה מנשוא

כיצד עובד הפלא?

סוללת כיפת ברזל כוללת שלושה רכיבים מרכזיים שפותחו על ידי גופים שונים: המכ"מ (מתוצרת אלת"א) סורק ללא הרף את השמיים - ברגע שמתגלה תנועה של טיל, מתחיל תהליך של עיבוד מידע. תפקיד המכ"מ, לגלות את הרקטה ולבצע סיווג ראשוני. המידע מועבר למערכת הבקרה, הנתונים הנקלטים במערכת מעובדים ונעשית הערכה כדי לקבוע מהי מהות האיום והיכן הרקטה צפויה ליפול.

אם הרקטה עתידה ליפול בשטח שאינו מסכן את ישראל - היא לא מיורטת. במידה והרקטה צפויה ליפול באזור מיושב, מתקבלת החלטה לטפל בה ולשלוח לכיוונה מיירט. ההחלטה צריכה להתקבל תוך זמן קצר - לעיתים תוך שנייה. כל אותו הזמן ממשיך המעקב במכ"מ אחר הרקטה. כאן נכנס לתמונה הרכיב השלישי בסוללה - המשגר שכולל עד 20 מיירטים מתוצרת רפא"ל. למיירט ישנן יכולות עצמאיות כך שגם אם נפגע הקשר עמו הוא יכול להמשיך במשימה. המיירט מתכנן לעצמו את אופן התנועה ועושה כיוון כדי להגיע לנקודת יירוט אופטימאלית.  

בנוסף, הסוללה כוללת קרון תקשורת שאחראי על התקשורת בתוך הסוללה ומקשר למשגרים ולמיירטים שנמצאים באוויר.

המערכת יודעת לעבוד אוטומטית אבל מאפשרת למפעיל להתערב בכל מיני צורות והחלטות.

כיפת ברזל אדישה לתנאי מזג אויר שקיימים בארץ, ולכן גם אם הם יהפכו קשים, המערכת לא תושפע. בנוסף, ככל שהמרחק גדל, כך יכולת היירוט משתפרת (ככל שיש יותר זמן הדיוק יותר גבוה ויש יותר זמן להתארגן לאיום), כך שהחשש בגוש דן צריך להיות יותר נמוך מאשר בישובי הדרום.

"אין מיירט כזה בעולם, אין מכ"ם כזה בעולם. היכולות של המערכת הן הרבה מעל ומעבר למה שחשבנו ומה שציפינו המערכת נותנת ביצועים נהדרים ומה שאנחנו רואים בביצועים הנוכחיים זה רק קצה הקרחון", אומרים ברפא"ל.

 

כיצד נולדה הכיפה?

ההכרה לצורך בהגנה אווירית נוצרה ב-2006 בעקבות מלחמת לבנון השנייה - חסן נסראללה וארגונו ירו 4,000 רקטות לעבר ישראל. עד לאותה מלחמה התנגדו במשרד הביטחון, בתעשיות הביטחון בצה"ל ובמיוחד בחיל האוויר, לכל הצעה או רעיון לפתח מערכות הגנה נגד טילים שנורים מהטווח קצר ובינוני (קטיושות וגראדים), להבדיל מפיתוח מערכת "חץ" להגנה מפני טילים שטווח פגיעתם מאות קילומטרים.

תפיסת הביטחון של ישראל הייתה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, כי הטילים אינם איום אסטרטגי וכי מוטב להשקיע כל שקל בהצטיידות בפצצות, טילים התקפיים ובמטוסים.

מי שדחף לשינוי החשיבה והצליח, היה שר הביטחון האזרחי עמיר פרץ. הוא פעל כנגד כל הסיכויים ובמיוחד נגד פקידים במשרד הביטחון וקצינים בצה"ל, שעשו הכל כדי למנוע ממנו לממש את תכניתו.

היום אפשר לומר בוודאות – אם עמיר פרץ לא היה מכהן כשר הביטחון, לא הייתה היום כיפת ברזל. האיש שבא משדרות, מהשטח, מהעם, הבין הכי טוב את הצורך האמיתי להגן על האזרחים. מי שהיה מנותק מהשטח, לא קרא את המפה ואנו מדברים על כל בכירי הצבא והממשלה.

כולם רצו לנגוס בתקציב – רפא"ל זכתה

ברגע שפרץ הצהיר שמגייסים כסף גדול למשימה זו – מיד נכנסו לתמונה נציגים של תעשיות ביטחוניות זרות ומומחים ישראליים שניסו לקדם רעיונות חלופיים כמו תותח הלייזר מתוצרת "נורתרופ", חברה אמריקאית גדולה.

האמריקאים גייסו שתדלנים, יועצי תקשורת ואנשי יחסי ציבור שניסו לפעול בקרב חברי כנסת, פקידי משרד הביטחון ובמיוחד להשפיע על השר פרץ. אך לשווא, ההחלטה הייתה לקדם מיזם "כחול לבן" ולא לרכוש מוצר מחוץ לארץ.

על אפם וחמתם של המומחים והשתדלנים - הוחלט להטיל את מלאכת הפיתוח של המערכת על רפא"ל. צחוק הגורל הוא שאפילו ברפא"ל נשמעו קולות (כולל בדרג הבכיר של ההנהלה) שהטילו ספק ביעילותה של המערכת ובכדאיותה (היום הם מתענגים מהשבחים שמורעפים עליהם).

ברפא"ל עבדו במהירות שיא, יש מי שגורסים שבכך קבעו שיא עולמי בפיתוח של מערכת יירוט חדישה, מתוחכמת שאין לה תקדים, כדי להשלים את פיתוחה.

כיפת ברזל יוצאת לאור למרות המכשולים

בקיץ 2010, כשלוש שנים וחצי לאחר שהחלו בפיתוחה, על שולחן השרטוטים ובהדמיות מחשב, השלימו מהנדסי רפא"ל את פיתוחה של מערכת כיפת ברזל הראשונה. היא נמסרה לצה"ל, כדי לעבור סדרת ניסויים ובדיקות. אולם עכשיו היה צורך למצוא את התקציבים הדרושים. כ-650 מיליון דולרים נדרשו. בסופו של דבר ממשל הנשיא ברק אובמה והקונגרס האמריקאי גילו נדיבות והסכימו להקציב חלק מהתקציב הדרוש עבור המערכת .

בסוף 2010 - חודש ירי הרקטות מרצועת עזה. טווח הקסאמים הוגדל ל-13 ו-15 ואף 20 קילומטרים. למלאי הנשק של הארגונים הפלסטיניים התווספו גם קטיושות וגראדים למרחק ארבעים קילומטרים. באר שבע ואשדוד נכנסו לטווח הטילים, אך בצה"ל ובמערכת הביטחון עדיין היססו להוציא לפעולה את מערכת כיפת ברזל -  הם העדיפו לפרוס אותה להגנה על בסיס חיל האוויר בדרום הארץ ולא על אחת הערים. נראה כי הם חששו שמא המערכת לא תצליח ביירוטים.

רק בלחץ של דעת הקהל ומאמרים בתקשורת שהחלו להטיל ספק אם כיפת ברזל אכן מסוגלת להתמודד עם איומי הטילים, כיפת ברזל נשלחה למערכה. כל פעם היא הוצבה בעיר אחרת בדרום – באר שבע, אשדוד, אשקלון – וביצעה "על רטוב" את סדרת הניסויים עד שהפכה למבצעית. ההצלחות שלה היו מעל ומעבר לציפיות.

קוטפים את הפירות

כיום, כשחמש כיפות ברזל פרוסות מגוש דן ועד גבול הרצועה ומיירטות ביעילות גבוהה מאוד את הטילים שמאיימים על כל רחבי המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון הנוכחי - מתבשמים מהצלחתה ומסתירים את כל התלאות וההתנגדויות שהיא עברה ושוכחים להודות למי שבזכותו היא כאן.  את מי שבזכותו יש להם שקט לפעול בשיקול דעת.

עד כה, במהלך שבוע של מבצע "עמוד ענן" בלבד יירטה כיפת ברזל – קרוב ל-400 טילים. עוד מאות טילים לא יורטו משום שכיפת ברזל ידעה כי הם יפלו בשטחים פתוחים על הקרקע או בים וכי חבל ליירטם ולבזבז עליהם תחמושת יקרה.

אחוזי ההצלחה שלה נעים בסביבות ה-85 אחוזים. זהו נתון מרשים שמציל חיים ומאפשר לממשלה מרחב תמרון וחופש פעולה במערכה הנוכחית בעזה. 

הכיפה המשודרגת ושרביט הקסמים

כיפת ברזל הייתה מסוגלת ליירט עד לטווח של 40 קילומטרים. כיפת הברזל החמישית שפותחה לאחרונה - השתדרגה לעומת אחיותיה באופן שתוכל להגן גם בטווח של שבעים קילומטרים.

כיום מפתחים ברפא"ל בשיתוף האמריקאים את שרביט הקסמים שתעניק הגנה על המרחב בטווחים שבין 70 ל-200 קילומטרים.  "שרביט קסמים" תהיה מוכנה רק בעוד מספר שנים. 

כמה היא עולה?

מחירה של כל סוללה הכוללת גם חדר שליטה ובקרה ומכ"ם חדיש מתוצרת אלתא - מוערך ב-50 מיליון דולר! עלות כל יירוט מעורך בסביבות 60 אלף דולר. מכאן שעם פיתוח המערכת, העלו גורמים שונים ספקות בנוגע לכדאיות הכלכלית של פיתוח טילי יירוט מתקדמים אלו אל מול הרקטות המיורטות הנחשבות זולות מאוד ומחירן מסתכם בכמה מאות בודדות של דולרים לכל גראד.

היום כבר מבינים שהמשמעות שלה היא מעבר לחישוב הכלכלי היבש מול הגראד אלא בנזקים הכבדים שהיא מונעת, בהיבטים הפסיכולוגים.

גם בחשבון נוסף ניתן להבין את כדאיות כדאיותה: במלחמת לבנון האחרונה הרקטות שפגעו גרמו נזק שהסתכם בפיצוים לנפגעים בגובה של 330 מיליון דולר. לעומתם, עלות 200 מיירטים של "כיפת ברזל", שהיו יכולים למנוע את הנזק הזה, תגיע לעשרה מיליון דולר. כלומר, "כיפת ברזל" הייתה יכולה לחסוך כ-320 מיליון דולר לקופת המדינה.

זהירות - היתרון הגדול הוא גם החיסרון של הכיפה

לצד כל הסופרלטיבים שמומטרים על גאונות כיפת ברזל יש המציגים את הצד השלילי מעצם קיומה: היא לא מספקת למדינאים מרחב תמרון מדיני, אלא רק מרחב של הונאה עצמית וספין ציבורי. לו לא הייתה כיפת ברזל תחת ידם, לא ניתן היה להדחיק את מלוא המשמעות של מה שנשלח אלינו מעזה.

דווקא בגלל יתרונותיה הכבירים, כיפת ברזל מאפשרת לנו להדחיק את העובדה שמנסים להרוג אותנו במיומנות ובאינטנסיביות הולכת וגוברת, ואנחנו לא משכימים לחסל את המהות של הבעיה אלא רק את האיום הנקודתי .

שוב ושוב טוענים שישראל, כמו כל מדינה אחרת, לא מסכימה שיירו עליה טילים, אבל אנחנו כן מסכימים. אימצנו את קונספציית ה"סבבים", שמניחה שיש לנו מחלה ממאירה, כזו שמתפרצת אחת לחודש-חודשיים בסימפטומים הולכים ומחמירים, אבל אין מה לעשות. אנחנו מדחיקים ומנסים להרוויח כל הזמן עוד טיפת זמן – חודש, חודשיים, חצי שנה ואף שקט של שנה מהווה עבורנו הישג גדול.

האם השקט שהכיפה מעניקה לנו, גורמת לעצימת עיניים, מה שרק מחריף ומחריף את הבעיה בטווח הבינוני והארוך?!

ממשלת ישראל חייבת לזכור כי כיפת ברזל היא כמו כדור נגד כאבים – היא לא מרפאה את הסימפטום – היא נותנת הפוגה. אבל אם מתמכרים לכדורים נגד כאבים... מתפתחת בעיה עוד יותר גדולה... 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]