"התלבטות חותכת את חיי, זה בכלל לא פשוט, הלב תוהה אולי כי באחרת הוא לכוד, אני לא יודע מה קורה לי, זה שיגעון זמני או סתם נדמה לי", שר לו אייל גולן באחד משיריו.
נראה כאילו אנו חיים את כל חיינו בהתלבטות. בכל זמן נתון יש לנו איזושהי שאלה שאנחנו מתחבטים ומתלבטים לגביה.. האם ללמוד את זה או זה, האם להישאר בעבודה או לעבור לעבודה אחרת, האם להישאר עם בן הזוג או לעזוב, האם לוותר על אהבה שאתה נלחם עליה כבר המון זמן או שהגיע הזמן לשחרר, האם להיות דתי או חילוני וכו' וכו' וכו'.. אולי זאת רק אני מתלבטת? אולי רק אני שואלת את עצמי כ"כ הרבה שאלות, ויש לי כ"כ הרבה טיעונים של למה כן ולמה לא, כמעט לגבי כל דבר, מזל תאומים זה מזל קשה! זה לא סוד שאני מחפשת אהבה, אין לי בעיה להגיד את זה, לא מאמינה בלהגיד:
'אני? אני לא מחפשת, כשיבוא יבוא', אז אני? אני מחפשת! למה? כי התפקיד הכי חשוב ומרכזי שלי בעולם הזה בתור אישה אמיתית ובתור יהודייה הוא להיות אשת איש ואמא, אז איך לא אחפש? באופן מוזר להפליא, פגשתי מס' גברים בתקופה האחרונה שהייתי איתם בקשר מתישהו בשנים האחרונות, אפילו דייט או שניים או קשר של מס' חודשים, והיום הם כבר גברים נשואים. שמחנו להיפגש כך במקרה, אמרתי שלום יפה לכולם כי אני לא מקפידה על אף אדם ואני מסיימת דברים בצורה יפה והוגנת, אומרת שעל ליבי ומקשיבה למה שיש לצד השני לומר, שאם גזר הדין בא מהצד שלהם, זה בד"כ היה:
"את מדהימה אבל אני מתוסבך/מאוהב באקסית/לא מחפש מחויבות" וכו', אתם כבר יודעים על מה אני מדברת. חשוב לי להבהיר לכם, אני לא מדברת מתוך רחמים עצמיים, להיפך, אני לומדת על עצמי, אני בוחנת את המעשים שלי כדי להבין מה הסיבה שהדברים לא הסתדרו שהרי הדבר היחיד שמשותף לכל הגברים האלה הוא אני. אז אולי הבעיה היא אצלי? אני מתלבטת, האם הם לא התאימו לי או שמא לא נתתי לזה הזדמנות אמיתית? האם אף אחד מהם לא היה הזיווג שלי או שמא הייתי בררנית מדי ופספסתי? הכל לטובה, מאמינה בזה בלב שלם, אבל ידעתם שאדם שהוא בררן יתר על המידה עלול לפספס את זיווגו? לכן עשיתי לעצמי סדר, מה חשוב לי יותר ומה פחות, הרי אין בנאדם מושלם אז כבר הפסקתי לחפש אותו, אבל יש אדם שישלים אותך, את מה שחסר בך ויחד אתם הופכים לנשמה אחת, מושלמת, שלמה.
אז מה ההתלבטות כאן? ההתלבטות מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. אני אהיה כנה ואודה, לא משנה כמה נלחמתי בזה, לא יעזור כלום – מראה חיצוני חשוב לי. יש שיגידו שזה שטחי, זכותם להתייחס לזה כרצונם, לא הצלחתי לצאת עם מישהו שלא נמשכתי אליו מבחינה חיצונית.
הכל יכול להיות טוב ויפה אבל זה מרגיש כמו מישהו שאני רק רוצה להיות חברה טובה שלו ולא רואה בו בן זוג. אז יופי חיצוני חשוב לי, אבל לא הכי חשוב. הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו היום זה עניין הדת. פעם חשבתי שאפשר לגשר על הפערים, היום אני כבר יודעת, אני לא רוצה לצאת עם גבר חילוני, אז חובשי הכיפות ובעלי האמונה והמצוות, נא לקחת צעד אחד קדימה, תודה. מעבר לזה, חשוב לי שהוא יהיה גבר שייתן לי כבוד, שייתן לי להרגיש שאני האישה שלו, שיהיה אינטליגנט ונעים הליכות. אה, ושיהיה מצחיק!
אני יודעת, אלו תכונות שכולן מחפשות אך מה חשוב יותר ומה חשוב פחות? את זה כבר את תחליטי. פה נכנסת ההתלבטות.. אני אמנם כבר לא לובשת מיני קצרצר ומכנסי שורטס קצרים, אבל אני לובשת מכנסיים, ומצד אחד אני רוצה לעצמי גבר חובש כיפה, מצד שני גבר חובש כיפה יעדיף מישהי דתיה, שלובשת חצאיות.. אז המקום הזה באמצע, לא קל בכלל.
מושכים אותי מכאן ומושכים אותי מכאן, הדת והחילוניות מתנגשות באופן יומיומי וזה מקשה עליך להיות משהו שאתה רוצה להיות.
מצד אחד בא לי לצאת לבר ולשבת עם החברים שלי לערב של בירה וצחוקים, אבל כל החילוניות שם כבר לא באה לי בטוב כמו בעבר אז הוויתור הזה על הרגלים של שנים, הוא דבר לא פשוט. מצד שני, אתה מוצא את עצמך מחייך בלי סיבה, טוב לך כי אתה מלא מבפנים, כי האמונה ממלאת מקום ששום דבר אחר, רוחני או גשמי יכול למלא ובעצם, מה אתה צריך יותר? פעם, כשלא הייתי יוצאת לבלות, הייתי מרגישה בודדה, מרגישה ריקנות וצורך להשתולל, לרקוד, להיות בחברת אנשים וכמה שיותר.
היום? היום אני יכולה לשבת בבית, עם המשפחה או לבד בחדר, ואמנם אני לבד, אבל אני לא בודדה, כי אני מלאה מבפנים (וגם מבחוץ, and I like it!). לקח לי שנים להגיע לתחושה הזאת, אדם לא יכול להשתנות בין לילה אך האמונה הזאת באה לי ממקום לא צפוי ובזמן לא צפוי וברמה שלא הייתי חושבת שיכולה לקרות אבל הנה, עובדה, היא באה במלוא הדרה והכניסה אור ורוד ומדהים לחיי. אז רגע, להיות כאן או שם? לבלות במסיבות ובארים וכמו שאנשים נוהגים לכנות את זה "להנות מהחיים כי הם קצרים" או להתקרב לדת ולהתרחק ממקומות שהאוויר בהם הוא 10% חמצן ו 90% סקס?
פעם חשבתי שהבארים והמסיבות האלה הם הם ההנאות האמיתיות של החיים, שם אני משתחררת ומבלה וצוחקת ומכירה אנשים... אבל היום?
היום המקומות האלה ריקניים בשבילי, הפתיחות המוגזמת של אנשים והראיה המעוותת הזאת לפיה הכל מותר להם, כאילו מעל הכניסה למועדון יש שלט: "בית זונות".
יש אנשים שקוראים את השורות האלה עכשיו ואולי אפילו כועסים, בכיף חבר'ה, מותר לכם, ואני בטוחה שיבוא יום, במוקדם או במאוחר, שתבינו בדיוק על מה אני מדברת.
אף אישה אמיתית ואיכותית לא תרשה לעצמה להיות במקום בו בכל זמן נתון יכול להגיע גבר זר ולחבק אותה מאחור רק כי הם רוקדים על אותה רחבה.
אני לא יודעת את השם שלך, אז מה גורם לך לחשוב שאתה יכול להניח עליי אצבע?! אישה אמיתית מבינה שהיא לא זקוקה לחשיפה מוגזמת של הגוף שלה כדי להיות יפה, להיפך, 90% מהגברים מעידים שאישה שלובשת בגדים צנועים יותר היא אישה שהם ייקחו יותר ברצינות, ואין פה קשר לדת, גברים תמיד מעדיפים אישה שמורה, ולא אחת שכל העולם כבר רואה לה את כל הגוף, מה הטעם? היום אני יודעת שלבלות זמן עם חברים טובים או עם המשפחה במקום סולידי יותר, זה זמן הרבה יותר איכותי והרבה יותר ממלא. ככל שאתה מרגיש מלא יותר בזמן מסיבה, כך אתה ריק יותר כשאתה מתעורר בבוקר שאחרי, אך אחרי זמן איכות עם בנאדם קרוב, בן משפחה, חבר טוב או בן זוג, אתה מלא מבפנים גם בבוקר שאחרי, ומלא יותר ממה שהייתי יום קודם לכן.

להתלבט זה לא דבר רע. בכל מקום בו יש בחירה, יש לך לגיטימציה להיות עצמך ולבחור.
עכשיו, בואו נדבר על אהבה. כמה פעמים, עם יד על הלב, נלחמתם בשיניים כדי להשיג מישהו שלא רצה אתכם, ולא ויתרתם עד שבסופו של דבר הוא זה שסיים את זה? הרגשתם סמרטוטי רצפה ספוגים בלכלוך ונותרתם עם כתמים לכל החיים. אבל מי אשם? נכון, יש רגש, יש אהבה, אבל מישהו הכריח אותך להישאר שם? להמשיך לנסות למרות שקיבלת סירוב אחר סירוב? אז כן, יש כאן התלבטות, וגם אני הייתי שם! גם אני! אהבתי עד העצם ולא הצלחתי לשחרר.. כל פעם אמרתי 'די, מספיק, לא רוצה לשמוע ממך יותר', מחזיקה שבוע ונשברת מחדש.. ומשום מה יש לנו מין תחושה כזאת כאילו זה לעולם לא ייגמר והנה, עובר לו הזמן והופס.. האהבה הופכת להיות חלק מהעבר.
אנחנו מוכנים לסבול את התחושה של אחרי אבל העיקר לפגוש באהוב ליבנו לשעה אחת.
אנחנו יודעים שרגע אחרי שהוא יילך אנחנו נישבר לרסיסים אבל הסיפוק הרגעי הזה של הרגש כאילו שווה את הכל. כאילו. אנחנו מאפשרים ליצרים שלנו לשלוט בנו במקום שההיפך יקרה.
אנחנו מתלבטים אם להמשיך לאהוב ולנסות, שהרי 'אין אהבה כזאת' ו'הוא האחד' ו'מעולם לא אהבתי ככה' ו'יש לנו חיבור וכימיה מטורפת' ובלה בלה בלה או שמא לוותר, להרים ידיים 'חס וחלילה' ולתת לאהבה ללכת? חבר'ה, תתעוררו, אתם מבזבזים זמן על אנשים שלא ישקיעו שום זמן בכם, גם לא בעתיד, אז לא חבל על הזמן?! ויותר מזה, אם הם אמורים להיות שלכם בסופו של דבר, תנו להם לבוא אליכם.
עשיתם הכל כדי שזה יצליח? אמרתם? דיברתם? השקעתם? לא הלך? שחררו. אני יודעת, זה קשה, זה כואב, זה שורף את הנשמה, אבל האמינו לי, מניסיון, הזמן עושה את שלו, האדם הופך להיות חזק יותר ויותר במהלך חייו, אם הוא חכם מספיק כדי ללמוד ממה שעבר, ולא לחזור על טעויות. הרי אנחנו אלופים בלחזור על טעויות, וחלשים בלעמוד מול מבחנים אבל אם תהיה מפוקח מספיק ומלא באמונה אמיתית בלב, תהפוך לאדם שאינו יודע מה זה לחזור על טעויות ותנצח בפור מטורף על כולם בכל המבחנים.
אתה יודע שזה לא טוב לך ובכל זאת ממשיך? אח"כ אל תבכה ותשאל למה זה קורה לך, יש לך את זכות הבחירה, מה שלא טוב לך, אל תיקח, מה שטוב לך- תקבל באהבה, בין אם הגיע בזמן המתאים ובין אם לא, הכל לטובה. אז במה לבחור? כמה אפשר עוד להתלבט? בואו נחתוך בבשר החי! אתם אוהבים מישהו והוא לא מעוניין? אני יודעת - קשה, אבל תחתכו! זה עושה לכם טוב? לא, אז קדימה, לחתוך.
בלי שיחות מעייפות על 'יחסינו לאן', בלי להודיע לו שאתם לא מדברים יותר רק כדי לזכות בתשומת ליבו, פשוט למחוק, למחוק מהטלפון, למחוק הודעות (כן, את כל ה- 100 הודעות שאתם שומרים שם), וכן- למחוק מהפייסבוק! אתם לא מבינים איזה שחרור זה יהיה, לא תכתבו יותר סטטוסים מתחכמים כדי למשוך את תשומת ליבו, לא תעלו יותר שירים של שבורי לב או להיפך- שירים של שמחה מזויפת כדי להסתיר את הכאב, תשחררו את עצמכם לחופשי! ותרשו לעצמכם להאמין, לא משנה אם זה מתאים לסביבה שלכם או לא, תנו לאמונה להיכנס, אני לא מחזירה פה בתשובה, אני מייעצת לכם לתת לאמונה להיכנס לתוך הלב שלכם, אין לכם מושג כמה היא תמלא את הריקנות, ולא משנה אם תהיו לבד או בזוגיות, בבית או בחוץ, אולי פיזית תהיו לבד, אך לעולם לא תחושו בדידות.

שבת שלום יקיריי.

לתגובות ופניות

[email protected]

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]