זה היה לילה גשום.. אחד מהלילות הראשונים של הגשם בחורף שעבר. אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול.. התקופה הייתה מהפחות טובות שעברו עליי, המון מחשבות ומעט פתרונות, כשבעצם בסופה של התקופה הבנתי שכל שהייתי זקוקה לו היה פתרון אחד. ישבתי בבית במשך כל היום באותו יום, הרגשתי שהנשמה שלי זקוקה לטיול, לאויר, לצאת מהחומות, אלה שנבנות סביבה כשהיא מבלה יותר מדי זמן במקום סגור.
בתקופה ההיא, ישיבה ממושכת בבית הייתה גורמת לי לרצות לצרוח, היום גם ישיבה ממושכת בבית יכולה לגרום לי לפרוח, הכל עניין של דרך ההסתכלות שלך על החיים. אז נכון, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, אך מלמטה יש דברים שלא תוכל לראות אם תהיה למעלה ומלמעלה, תמיד יש לך את היכולת להושיט יד ולעזור למישהו שעדיין נשרך אחריך, במקום נמוך יותר.
הגדולה היא להוציא את הטוב, לסחוט את המיץ המר מהמצבים הכי קשים ופשוט להוסיף לו סוכר, בדרך המיוחדת שלכם.. אתם יכולים להוסיף סוכר לבן או חום, ברשותכם אני אוסיף סוכר ורוד. הזמנים מתחלפים, השעון ממהר ואנחנו מאחרים.. הזמן עובר ואנחנו רדומים במקום להיות ערים! לפני כמה ימים, מצאתי את עצמי במין מרמרת, אבל מרמרת רצינית, יכולתי להעיף סטירה לאנשים מתוך אינסטינקט, לא בכוונה, והקטע הוא שבכלל לא כעסתי על אף אחד, אני מוקפת אנשים מדהימים, שממלאים את החיים שלי בכזה חום ובכזאת אהבה, תודה לאל, שאין לי אף תלונה לאף אחד מהם.. זה היה משהו אחר.
בואו נגיד את זה בקול רם, כי כולנו מרגישים את זה מדי פעם: זאת הייתה הבדידות. אני נחשבת לאדם שמח מטבעו, אני אופטימית ברמות שאתם לא יכולים להבין, גם כשלא תמיד רואים עליי. ויתרתי בחיים על הרבה דברים, על התקווה מעולם לא ויתרתי.. בעצם, אולי זאת היא שלא ויתרה עליי..?
היו תקופות בעברי שהייתי במקום כ"כ נמוך מבחינה רגשית, שאם לא הייתה בי תקווה ואמונה, לא בטוח שהייתי יוצאת מזה אי פעם.. אני תמיד אומרת ותמיד אגיד: האמונה היא שמשאירה אותי בחיים. אני באמת מאמינה שכל קורה לנו לטובה, שאם קורה לך דבר כלשהו שאינו בשליטתך, הוא תמיד לטובתך, ולא משנה מה. תנסו להיזכר במקרים שקרו לכם בעברכם, מצבים לא חיוביים במיוחד, כמו פיטורין מהעבודה או שברון לב.. ותחשבו לאן זה לקח אתכם בסוף, לאן הגעתם מהמקום הנמוך הזה? כשטרקו לכם את הדלת בפנים, איזה שער נפתח? זה הזמן לפתוח את השערים!
פתחו את שערי הלב, פתחו את שערי האהבה, שערי החמלה, שערי השמחה! פתחו את שערי הנתינה שלכם, את שערי הצחוק, את שערי האמונה. אתם יודעים, פעם, אחת לשבועיים לפחות היה לי יום נוראי, וזה במינימום, יום שבו הכל הולך עקום, שהמצב רוח ברצפה והפנים נפולות, מכל מיני סיבות וטענות. היום...? היום אני מבינה באמת שאין לי זמן לבזבז על שטויות, על אנשים שאינם מתאימים לי או לא מעריכים את נוכחותי בחייהם, על מקומות עבודה שאני סובלת בהם, על שינה מיותרת, על כל יום שאני לא מחייכת בו.. מה קרה? מת העולם?! אז פיטרו אותך מהעבודה, מה זה אומר? שאתה לא טוב מספיק? לא, זה אומר שאתה טוב יותר למקום אחר.. שאוטוטו מגיע.
שברו לך את הלב, אז מה זה אומר, שאת לא יפה מספיק? שאת לא חכמה מספיק? שאת לא מצחיקה מספיק? לא, זה אומר שיש גבר אחר, שאת תהיי יפה יותר בשבילו, שתצחיקי אותו עד דמעות, שכל רגע לצידך יהיה בשבילו מתנה, זה שיידע לא לתת לך ללכת. את מבינה על מה את מבזבזת זמן? על מישהו שלא באמת חשוב לו שתהיי שלו, זה מה שאת רוצה לעצמך? תחשבי על החברה הכי טובה שלך או אפילו על אחותך, מה תחשבי אם היא תרצה להיות עם מישהו שלא משקיע זמן בלהיות איתה? מישהו שלוקח אותה כמובן מאליו? מישהו שעוזב אותה? את תרצי בשבילה את זה שיישאר, גם כשקשה, את תרצי בשבילה את הטוב ביותר, אז למה לא בשבילך?! איך את רוצה שיאהבו אותך, אם את לא אוהבת את עצמך? איך אתה רוצה שיעריכו אותך, אם אתה לא מעריך את עצמך? תתעוררו חבר'ה, אנחנו ילדיו של ה', יש לכם מושג כמה כוח יש לנו? כמה אנחנו מיוחדים? כמה אנחנו שווים? כמה אנחנו יכולים להפסיק לדאוג כבר, כי אם אתה יודע שהוא שם, ושהוא אוהב אותך, מה יש לך לדאוג?!

אז נחזור לאותו ערב סוער, הלילה הגשום איתו התחלתי. הרגשתי צורך לצאת מהבית אבל הקור מנע ממני לעזוב את השמיכות. השהיה לבד מתחת לפוך הזכירה לי כמה בא לי כבר לא להיות לבד, והפנים שוב נפולות. החלטתי ללכת לישון. רציתי שהיום הזה יסתיים לו, מכירים את זה? 'מחר יום חדש', אמרתי לעצמי, 'נקווה שהוא יהיה טוב יותר'.  איףףף... איזה כבדה הייתי פעם! מרמרת מהלכת, מה קרה?! תודה לאל שהחטפתי לעצמי כמה סטירות שזעזעו אותי! מרשה לכם לתת לעצמכם גם כן כמה כאלה.. תשמעו לי, זה עובד;) בכל אופן, כיביתי את הטלויזיה והתכסיתי עד הצוואר.. לא עברו 3 דקות והטלפון מצלצל. על הצג שם של חברה שלא שמעתי ממנה כבר כמה שבועות. התלבטתי אם לענות, לא הייתי במצב רוח נחמד במיוחד ולא רציתי להוציא את זה עליה אבל אני סקרנית מטבעי וחוץ מזה, תחושת הבטן שלי לא משקרת אף פעם, הרגשתי שמשהו קרה.

"מה קורה?" עניתי לה בקול שקט.

"איפה את? מי-טל, בואי אליי, את חייבת לבוא אליי!!!"

"השתגעת? כולי מפוג'מת מתחת לפוך.. מי ייצא עכשיו..? מה קרה?"

"מי-טל, תגיעי". ניתקה. אחרי שהוצאתי מלא אויר, לא מאמינה שזה קורה עכשיו, קמתי, לבשתי טרנינג, צעיף ורוד, מגפיים ורודים ונסעתי אליה. הגעתי. היא גרה עם החבר שלה באותו זמן, אחרי שהקשתי בדלת ולא הייתה תשובה נכנסתי פנימה. היה שקט מופתי, קראתי לה אך לא הייתה תשובה. נכנסתי לחדר שלה וחשכו עיניי...

"מה זה, מה קרה לך?!" רצתי אליה, הרמתי אותה מהרצפה כשהיא חבולה בכל חלקי גופה. הושבתי אותה על המיטה וחיבקתי אותה כשהיא בוכה ללא קול. אחרי שהיא נרגעה היא התחילה לספר..

"אף פעם לא ממש הכרת את אריק.. נכון, ראית אותו כמה פעמים אבל אני כבר הבנתי שאת לא מחבבת אותו במיוחד מזה שלא התקרבת אליו יותר מדי, לא דיברת איתו אלא אם היית חייבת, ואני כבר מכירה אותך. 'הוא לא נבלע לך'", היא אומרת ומחייכת אליי כששתינו יודעות שזה משפט שהייתי נוהגת לומר פעם על אנשים כאלה, שלא נבלעו לי, וממשיכה "אבל אהבתי אותו יותר מהחיים עצמם. את יודעת, כשהכרתי אותו, הייתי בטוחה שאני האישה הכי ברת מזל שקיימת עלי אדמות.

כל חיינו אנחנו בחיפושים אחרי הגבר המושלם והייתי בטוחה שמצאתי אותו. הוא היה מדהים אליי, מדהים. כ"כ טוב ומתחשב ומפנק.. הכל היה לי איתו. הזמן חלף וכמו שאת זוכרת התחלתי לעבוד במפעל היי טק, בתור מזכירת מנכ"ל. אהבתי את העבודה, את התפקיד, את המקום, השקעתי, בכל המובנים. חודש וחצי לאחר שהגעתי לשם, הבוס שלי עזב ובמקומו הגיע מישהו אחר, צעיר, מדהים ביופיו.. אבל הייתי כ"כ מאוהבת באריק שפשוט לא שמתי לב אליו, הוא לא משך אותי אפילו.. אהבתי את אריק מדי בכדי להסתכל על אחרים. הזמן חלף והתיידדנו מאוד. הוא, שלא כמו הבוס הקודם שלי, לא היה בעניין של דיסטנס ולא היה אכפת לו שלא יהיו יחסי מנהל – עובד בינינו, הוא היה יותר כמו חבר. הייתי ברוב הימים נשארת עד מאוחר כי הייתה המון עבודה והייתי היחידה שמנהלת שם את המשרד. היינו נשארים יחד בד"כ, אז אוכלים ביחד ומדברים וצוחקים, האוירה הייתה כיפית, שום דבר מיני או משהו כזה, פשוט חיבור של שני אנשים, חברות. אריק לא אהב את זה שאני עובדת כ"כ הרבה אבל הוא ראה שטוב לי אז הוא לא אמר מילה.

ביום ההולדת שלי לקחתי יום חופש כי אריק התעקש, הוא לקח אותי לספא מפנק ליום כיף מהסרטים.. הייתי על גג העולם עם אהבת חיי, מה עוד אפשר לבקש?! בכל מקום שהיינו בו ביום הזה חיכתה לי איזושהי הפתעה.. זה היה היום המאושר בחיי, פשוט מלא באהבה. הגעתי הביתה בשעת ערב דיי מאוחרת, כבר כולם יישנו בבית, כשעוד הייתי גרה עם ההורים, נכנסתי וראיתי זר פרחים ענקי מחכה לי על השולחן, עם הפרחים האהובים עליי, בצבע האהוב עליי. הוצאתי את הפתק כולי מחויכת ומאוהבת, ועל הפתק כתוב: 'יומולדת שמח לבחורה הכי מדהימה שיש.. ממני". זהו, בלי שם.

שלחתי לאריק הודעה: 'תודה על עוד מתנה מדהימה..' הוא כנראה לא הבין על מה אני מדברת כי התשובה שלו הייתה פשוט: 'אוהב אותך'. מזל שהוא לא באמת חקר. למחרת הבוס שלי שואל: 'אהבת את הפרחים?' קפאתי במקום, לא הייתי מדמיינת שזה ממנו! תוך זמן קצר הוא התחיל לחזר אחריי במרץ.. ואני..? אני התחלתי להתבלבל. היה בו קסם שגרם לי לשכוח מי אני וכמה אני אוהבת את הגבר שלי. באחד הימים שנשארנו במשרד עד מאוחר, שכבנו. זה היה לא מתוכנן ולא ברור, מוזר והזוי וכל מה שאפשר לומר.. אבל מדהים.. מדהים ברמות אחרות. ניהלתי איתו רומן.

אני יודעת שתכעסי עליי שלא שיתפתי ולא התייעצתי אבל פשוט התביישתי! נכנסתי למין לופ כזה, לא ידעתי לאיזה צד ללכת! בוקר אחד פתאום הבנתי איזו טעות אני עושה.. החלטתי שאני רוצה להיות רק עם אריק, שאני אוהבת אותו ושהוא הגבר שלי ושמעדתי אבל לא אחזור על זה לעולם. הבוס שלי ביקש לילה אחרון.. לילה אחרון של אהבה.. לא עמדתי בזה, הסכמתי.

הוא הגיע הנה לפני כמה שעות.. בלי לדבר מילה התחלנו להתנשק ולהתפשט, הייתה לנו תשוקה בלתי מוסברת, מה שפירשתי, ברוב טפשותי כאהבה, כשזה בעצם רק אהבה שקרית, אהבה של גוף כשעם אריק זאת אהבה של נשמות! אריק הגיע במפתיע מהמילואים.. ותפס אותנו באמצע. היה פה טירוף, מי-טל, הם רבו מכות ובלגאן את לא מתארת לעצמך.. ניסיתי להפריד ביניהם וחטפתי משניהם בסופו של דבר.

איני יודעת מי התכוון ומי לא אבל כמו שאת רואה, זה לא נראה כמו מכות מוטעות.. היה נראה כאילו הם כעסו עליי בסופו של דבר על מה שעשיתי לשניהם. הם היכו אותי עד שדיממתי בלי לזוז. עכשיו אני לבד". היא רכנה ראשה מטה והוסיפה "ואין טעם מר מטעם הבדידות".

היא הניחה את ראשה על כתפי ושתקנו יחד, בזמן שתהיתי כיצד כאב של בדידות יכול למחוק כאב של גוף חבול. ישנתי איתה באותו לילה, כדי להמתיק את תחושת הבדידות במעט סוכר ורוד.

אני מאמינה בלחיות באמת, בלעשות את מה שאתה באמת מאמין בו, בלנצל את החיים עד תום, יש כ"כ הרבה שבילים בחיים האלה, בכ"כ הרבה צבעים וצורות, וכל אחד רואה צבע אחר.. אך בשביל כולם, שביל הבגידה צבוע שחור, אל תצעדו עליו, יש בסוף תהום ללא תחתית.. שלא תגידו שלא ידעתם. שבת שלום.

לתגובות ופניות

[email protected]

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]