אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת על אהבה. האם אנחנו באמת יודעים את המשמעות ומבינים את המקום שלה בחיים שלנו? מתקשה להאמין שיש אנשים שמעדיפים דברים אחרים על פני אהבה.. כמו כסף למשל. יש אנשים שימכרו הכל בעבור כסף, ואין דבר נורא יותר. החיים שלנו דינאמיים, כל אחד חי את חייו בדרך המיוחדת שלו, עם המתנות שהוא מקבל משמיים ועם הקשיים והעיכובים שיכולים להיות בדרך, ובוחר כיצד להתמודד איתם. תקראו לי תמימה אך אני מסרבת לקבל את העובדה שאנשים שזוכים באהבת אמת, לה אנשים מייחלים כל חייהם ויש כאלה שאינם זוכים לה אפילו, ימכרו אותה בעבור כסף או דבר חומרי אחר. כסף בא והולך, אהבה אמיתית מגיעה פעם אחת וגם זה אם יתמזל מזלנו. מעולם לא הייתי אדם חומרי במיוחד, אני אעבוד כדי לחיות אך אעדיף לחיות מאשר לעבוד יותר ממה שאני זקוקה כדי לחיות. ואם היה מדובר באהבה או כסף, נראה לי שהתשובה פה ברורה. אז האם אהבה היא פחד? האם כסף חשוב יותר מאהבה? האם לבחור במשפחה או באהבה? הסיפור של השבוע מכיל כ"כ הרבה אלמנטים שלא ידעתי באיזה מהם להתמקד.. אז החלטתי לתת לכם לקרוא את הסיפור ולהבין לבד את מוסר השכל, הכה חשוב.

בחור אחד, שקורא את המדור שלי בקביעות, הגיע אליי דרך חבר משותף ואמר שיש לו סיפור מדהים בשבילי. אחרי שבדקתי את העניין לעומק הבנתי שהוא צודק, שיש בסיפור הזה הרבה מוסר השכל שחשוב שייאמר. אחרי פגישת היכרות קלה, הוא התחיל לספר את סיפורו הכה אישי.

"טוב אז ככה.. קראו לה שיר. הכרנו עוד בתקופת התיכון. תמיד היינו ידידים טובים, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה איזה שהוא כיוון רומנטי אחד כלפי השני, עד כיתה יב'. פתאום התחלתי לחשוב עליה הרבה.. אבל זה היה נראה לי מוזר, כי היא הייתה רק ידידה ולא היה נראה שזה הדדי, אז לא יזמתי כלום בהתחלה. נתתי לדברים לקרות מעצמם. אחרי זמן קצר, אירגנו ערב כיתה בבית של אחד החברים. באותו ערב אני ושיר בילינו ביחד. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש משהו גם מצידה.. ליוויתי אותה הביתה. זה היה ערב קריר.. ראיתי שהיא מחבקת ידיים כדי לחמם את עצמה אז הורדתי את הג'קט שלי והנחתי עליה".

"רומנטי...” חייכתי אליו.

"בתור ילדים, גם כשקורה דבר קטן, אנחנו מתייחסים לזה כאל דבר עצום. בקיצור, ליוויתי אותה הביתה וישבתי איתה מתחת לבניין במשך שעתיים נוספות. ההרגשה הייתה מדהימה והדדית.. וכך, יום אחרי יום התקרבנו יותר ויותר. היא הייתה מדהימה. כולם חשקו בה, בשיר. היה בה משהו כל כך מיוחד, כל בוקר הייתה נכנסת לכיתה ומכניסה איתה אור.. הפכנו להיות זוג. לא האמנתי שזו שכולם רוצים, היא שלי".

"איזו הרגשה נעימה.."

"כן, הפרפרים בבטן האלו גרמו לי להרגיש מדהים. אבל.."

"אבל..?"

"משהו שם הרגיש לי מוזר. היא אף פעם לא הזמינה אותי אליה הביתה. גם כשהייתי רומז היא הייתה יוצאת מזה עם תירוץ כלשהו.. היא הייתה באה אליי כל הזמן, אף פעם לא היינו מבלים אצלה, אף פעם לא הכרתי את ההורים שלה. זה הפריע לי.. חשבתי שאולי היא מתביישת בי או אולי יש משהו שהיא מסתירה ממני. ניסיתי להתעלם מזה כמה שרק יכולתי. לא העליתי את הנושא, פחדתי שהיא תיפגע ממני או משהו".

"אבל בין בני זוג צריכה להיות שיחה גלויה על הכל.."

"כן, אבל לא ידעתי איך היא תגיב. עברה כמעט שנה ושנינו עמדנו להתגייס. מעט לפני הגיוס שיר באה לישון אצלי בפעם הראשונה. עד אותו היום לא עשינו יותר מדי... נשיקות ומגע פה ושם, לא מעבר. גם כשהזמנתי אותה לישון אצלי, לא היו לי כוונות אחרות, אהבתי אותה, רציתי פשוט לישון איתה, אבל דברים התגלגלו משם. היה מדהים. חיכיתי להזדמנות הזו לראות ולהרגיש כל חלק בגוף שלה. זו הייתה הפעם הראשונה של שנינו, היה ממש מיוחד.. הייתי הכי עדין איתה בעולם. זה היה פשוט מושלם! העור שלה היה כל כך רך ונעים.. היא הייתה מעט מפוחדת בהתחלה אבל גרמתי לה לאט לאט להירגע ולהיות נינוחה. היא אפילו נהנתה מהפעם הראשונה שלה כשבדרך כלל ממה שידוע לי, בנות די סובלות. אחר כך ישנו יחד מחובקים.. הרגשתי הרגשה מדהימה שלא ידעתי שאפשר בכלל להרגיש! הזמן עבר והכל המשיך כמו שהיה. היינו מאושרים יחד אך העניין שאני לא הולך אליה הביתה, לא השתנה. באיזה שהוא שלב החלטתי שאני חייב לדבר איתה על זה. שאלתי אותה אם יש סיבה שהיא לא מזמינה אותי אליה".

"ו... מה הייתה התשובה?"

"בהתחלה היא שתקה.. לא הייתה מוכנה לשאלה מהסוג הזה כנראה. אחר כך היא אמרה שאמא שלה לא בעד הקשר הזה והיא לא מוכנה שאני אכנס אליהם הביתה".

"היא הכירה אותך בכלל?"

"אז זהו שלא... אחרי שיחה עם שיר התברר שהיא סיפרה להורים שלה עלינו ובגלל העדה שלי היא לא הסכימה שהיא תהיה איתי.."

"אתה צוחק עליי... מה זה השטויות האלה??"

"כן.. גם אני הגבתי ככה.. אפילו נפגעתי.. שיר סיפרה לי את זה בידיעה שאני לא אקום ואעזוב אותה, אלא אתמוך בה ושיחד נפתור את הבעיה הזו. למרות שמאוד נפגעתי מזה, במיוחד שאצלנו בבית היא הייתה ממש כמו בת בית וההורים שלי אהבו אותה מאוד, אמרתי לה שאני לא רוצה שיהיו לה בעיות עם המשפחה ושבינתיים אולי עדיף שנמשיך במצב הנוכחי עד שנראה לאן זה הולך. אחרי חודשיים נוספים אמא שלה החליטה שלא מספיק לה שאני לא אכנס אליהם הביתה, היא גם לא מוכנה ששיר תצא איתי יותר. אני ושיר כבר היינו מאוהבים בטירוף.. לא העזנו אפילו לחשוב על להיפרד.."

"למה? לא היה אכפת לה מהאושר של הבת שלה?"

"כנראה שלא. היו שם הרבה מריבות. שיר הייתה מגיעה אליי הביתה בוכה כמעט כל יום ומספרת לי על עוד מריבה בבית.. היא עברה המון כדי להישאר איתי".

"ומה עם שאר בני המשפחה שלה? אף אחד לא התערב?"

"אצלה בבית אמא שלה החליטה הכל. לא היה לה אבא, אבא שלה נפטר כשהייתה קטנה. אולי זה מה שגרם לאמא שלה לאבד את הצפון. בכל אופן, באיזה שהוא שלב כבר לא יכולתי להיות בנאדם כל כך מבין ומפרגן, נמאס לי להרגיש שנוא כל כך.. לא רצוי בבית של אהבת חיי.. זה משהו שלא נתפס!"

"כן אני מבינה אותך.. אז מה עשית?"

"ניסיתי לשכנע את שיר שתארגן פגישה ביני לבין אמא שלה. היא דיברה איתה והיא סירבה בכל תוקף. אחרי כמה ימים אמא שלי החליטה להתערב והתקשרה אליה.. היא באה בטוב, למרות שהיא הייתה מאוד פגועה וכעוסה שמישהי לא רוצה אותי לבת שלה, היא דיברה יפה וניסתה להבין למה היא לא רוצה שנהיה ביחד.. אבל כל מה שהיא קיבלה זה ניתוק בפרצוף".

"לא מאמינה... איזו חוצפה!"

"אחרי שאמא שלי התערבה, כנראה שזה כבר ממש עיצבן את אמא שלה והיא נתנה לשיר אולטימטום, או שהיא עוזבת אותי או שהיא עוזבת את הבית".

"ובמה היא בחרה?"

"היא בחרה בי. היא עזבה את הבית וגרה אצלנו במשך חודשיים.. אחרי חודשיים היא נשברה. התגעגעה לבית ולמשפחה וחזרה הביתה. היא אמרה לאמא שלה שנפרדנו והמשכנו לצאת בלי שאף אחד מהמשפחה שלה ידע. הרגשתי כל כך רע עם זה.. מצד אחד אהבתי את שיר מאוד אבל לסבול יחס כזה על זה שאני מעדה זו או אחרת, גרם לי עוול. נתתי לה הכל, לשיר. הייתי מוכן למות בשבילה.. לא הייתי מוכן לקבל את העובדה שאמא שלה מתייחסת אליי ככה. היא הייתה עוקבת אחריה כדי לבדוק שהיא לא נפגשת איתי.. היינו נפגשים בהיחבא, בכל מיני מקומות חשוכים, לא יוצאים לבלות מהפחד שיראו אותנו, תקופה די עצובה זו הייתה אבל היה לנו קשה לוותר אחד על השני. באיזה שהוא שלב הרגשתי שאני נשבר.. לא מסוגל להמשיך ככה.. בדיוק השתחררתי מהצבא אחרי שנת קבע והחלטתי שאני מציעה לה נישואים ושאנחנו עוברים לגור יחד וזהו, זה היה נראה לי הפיתרון היחיד שיגרום לאמא שלה לקבל אותי.. שיתפתי בזה את ההורים שלי, הם היו מאוד תומכים והסכימו לעזור לי בכל ענייני החתונה. במשך שבועיים תכננתי איך אני הולך להציע לה נישואים.. התרגשתי ותיארתי לעצמי שהיא כל כך תשמח שסוף סוף נוכל להיות ביחד כמו שצריך. אחרי שבועיים של הכנות, הזמנתי מקום באיזו מסעדה יקרה וביקשתי מההורים שלי שיכינו את הבית לבואנו, אחרי שאציע לה נישואים במסעדה. ההורים שלי עמלו שעות.. בלונים, שלטים, אוכל, הזמינו את כל החברים שלנו. התרגשתי ברמות שאני לא יודע לתאר במילים.. התקשרתי לשיר ואמרתי לה שאני בא לאסוף אותה. היא אמרה שהתקשרתי בדיוק בזמן, היא רוצה לדבר איתי בדחיפות".

"אל תגיד לי שהיא נשברה פתאום?"

"לא היה אכפת לי. ידעתי שגם ככה קשה לה אבל אם היא תדע שאנחנו מתחתנים אז זה יסדר הכל.. לא פחדתי שהיא לא רוצה להמשיך יותר במצב הזה כי המצב הזה עומד להסתיים. אספתי אותה.. היא הייתה נראית מרוחקת מאוד... לא הבנתי מה קרה לה אבל לא העסיק אותי כל כך.. הייתי כל כך מאושר מאיך שהערב הזה עומד להסתיים.. או ככה חשבתי בכל אופן. נסענו לכיוון המסעדה, היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי לפני.. ואמרה את הדבר האחרון שציפיתי לשמוע".

"נו..??"

"בהתחלה גמגמה קצת ואז אמרה לי: אני מתחתנת".

"וואו.... שנייה עצור כאן... מה מתחתנת? עם מי מתחתנת?"

"מסתבר שאמא שלה הכירה לה איזה גבר עשיר והיא החליטה שאמא שלה יותר חשובה לה מהכול והחליטה ללכת עם ההחלטה שלה."

"מה?? היא אהבה אותך אבל.."

"כנראה שלא מספיק... בחרה לוותר עלינו והתחתנה עם איזה מיליונר.. עזבה אותי בשביל אמא שלה, המשוגעת, ובשביל כסף. היום אני מבין שהיא לא הייתה ראויה לי, שאמנם אהבתי אותה אבל אהבתי אותה אהבה עיוורת ולבסוף שילמתי מחיר יקר שכלל לב שבור, כולל מע"מ. אך יותר מהכל אני מבין, שהתמזל מזלי, כי אם הייתי מתחתן איתה, הייתי סובל את המשפחה שלה ואת רדיפת הבצע, שאינה כלולה ברשימת הדרישות שלי ממי שתהיה אשתי".

והנה לכם סיפור שמלמד אותנו שלא תמיד צריך לעשות הכל בשביל אהבה... צריך לפקוח את העיניים ולנסות לראות את האדם שמולנו בעין אובייקטיבית, נטולת רגשות, ולשאול את עצמך: "האם הוא רוצה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם?" אם התשובה חיובית, תדע שהוא ראוי לך. לפעמים צריך לעשות מעט מאמץ ולתת לשאר לקרות מעצמו כי גם ככה מה שצריך לקרות קורה, גם אם נרצה וגם אם לא. מה ששלך יגיע עד אליך ומה שלא יגיע, לא היה שלך מלכתחילה. שבת שלום.

 

לפניות ותגובות

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]