אשדוד

בפרשת השבוע מצאנו דבר מופלא, לאחר שיתרו בא לפגוש את חתנו משה רבנו, במקום לבקש ממנו שישאר עם בני ישראל, בקש ממנו לחזור לארצו, וכמו שכתוב: "וישלח משה את חותנו וילך לו לארצו" (שמות י"ח כ"ז). וצריכים אנו להבין, הלא משה רבנו כבד את יתרו חותנו ושמע לעצתו, וא"כ מדוע שילחו לארצו, ואדרבא היה צריך להשאירו עם בני ישראל, אחרי שטרח ובא ממדין עד מחנה ישראל להקביל פניהם, ואחרי שלימד אותו כיצד לשפוט את העם, בוודאי שהיה צריך להכיר לו טובה ולהשאירו עם בני ישראל, וכי זה הוא שכרו לשלחו ריקם לארצו?

ישנן כמה דעות מתי אירע הענין ששילח משה רבנו את יתרו חזרה לארצו, דעת רש"י הובאה על ידי תלמידו בספרו "מחזור ויטרי" (סי' תק"ח), שמשה רבינו שילח את יתרו לארצו קודם מתן תורה, וזאת בכדי, שלא יהא חוצץ בין אחד מישראל לבין קונם, לפי שהיה גוי. אמנם דעת ה"אבן עזרא" שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. וצריך להבין את דעת רש"י, מדוע לא השאיר משה רבינו את יתרו יחד איתם במעמד הנשגב של מתן תורה, הלא יתרו היה גדול ונכבד עד מאוד, ושבעה שמות היו לו, ונקרא יתרו שיתר פרשה אחת בתורה, ונקרא חובב שחיבב את התורה, וא"כ מדוע דחה את יתרו ממחיצתו ושלחוהו לארצו, הלא אחרי שטרח ויגע לראות פניהם, בוודאי היה מגיע לו לראות את מעמד הר סיני, ושיזכה לראות בנתינת התורה.

במדרש "פסיקתא דרב כהנא"  דרשו על הפסוק (משלי י"ד י'), "לב יודע מרת נפשו", לפיכך, "בשמחתו לא יתערב זר". אמר הקב"ה, ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים במצרים, ויתרו ישב בתוך ביתו השקט ובטח, ובא לראות בשמחת תורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך ובחודש השלישי קבלו התורה. למה כן, דרש משה מקל וחומר, מה מצווה אחת כשבא הקב"ה ליתן מצוות הפסח, אמר, "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות י"ב מ"ג), עכשיו כשהוא בא ליתן את התורה לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך בחדש השלישי. וצריכים אנו להבין, מהו החסרון הגדול שהיה ליתרו בגלל שהיה יושב שקט ושליו בביתו, בשעה שבני ישראל היו משועבדים בטיט במצרים, ומדוע בשל כך לא יוכל לראות בשמחת נתינת התורה לעם ישראל?

וביאור הענין על פי המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ו) שכשנפטר רבי יוסי בן רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, העלוהו לקבורה במערה של אביו. היה מקיף נחש למערה, ולא נתן להכניס את רבי יוסי לקבורה. אמרו החכמים לנחש: עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, לא פתח להם. סבורים העם לומר, שזה גדול מזה. יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה. וצריך להבין, מדוע לא זכה רבי יוסי להקבר במערה יחד עם אביו וסבו רשב"י, הרי גם הוא היה גדול בתורה וביראה כמו אביו כפי שהעידה בת הקול שיצאה מן השמים. ומה עוד שזכות גדולה היא לבן להקבר אצל אביו, כפי שיעקב אבינו בקש מיוסף ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, וזאת משום, שיש ענין וסוד גדול שהבנים יטמנו בקבורת אבותם. וזה מה שטענו המלווים את מיטתו של רבי יוסי לנחש שהקיף את המערה, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, והיינו, בגלל המעלה והזכות שיש בדבר, וא"כ מן הראוי שתפתח פיך כדי שיכנס בן אצל אביו. ומדוע נמנעה מרבי יוסי זכות זו, בגין שלא היה בצער מערה, ומה היחודיות שיש בצער המערה, עד כדי כך שלרבי יוסי אין את הזכות להקבר עם אביו, כיוון שלא היה בצער המערה?

ולמדים אנו יסוד גדול, שישנם מאורעות שהאדם עובר והם נחקקים ונטבעים עמוק בתוך נפשו ומותירים את רושמם לנצח, וע"י אותו המאורע האדם עבר שינוי מהותי וממש נהפך מן השורש והיה לבריה חדשה, ואף על פי שכלפי חוץ הדבר לא ניכר, בכל זאת בלב עמוק פנימה האדם מרגיש וחש את רושם והשפעת המאורע. ואת השינוי הזה אי אפשר להסביר במילים, ואי אפשר להגדיר ולתאר אותו, ולסבר את האוזן במהותו, דברים אלו רק הלב מרגיש, רק הלב יודע ומבין, וההרגשה הזאת טמונה בחדרי לב האדם ובתוך קרבו. וזה מה שאמר שלמה המלך "לב יודע מרת נפשו", רק הלב יודע ומרגיש את המרירות ואת הסבל שעבר האדם, רק בחדרי הלב פנימה אצורה הרגשת הקושי והשעבוד. ולכן, ב"שמחתו לא יתערב זר", אף אדם לא יכול להרגיש את השמחה שיש בעת היציאה מן המיצר, זר לא יוכל להבין ולהכיל את ההרגשה, לא יוכל להרגיש ולהתערב ולהיות שותף בשמחה. ולא די שאינו יכול להבין את השמחה, אלא אף אינו רשאי להשתתף בה, אסור לו לקחת חבל בשמחה אשר אין מרגיש כלל לשם מה היא באה. לכן, בעת שמחת קבלת התורה, במעמד הנפלא של קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הוא, לא היה רשות לאף זר להשתתף, רק למי שסבל את סבלות מצרים. ומשום כך, דרש משה רבנו מיתרו שישוב לו לארצו.

הרי לנו, עד כמה חשובה היא הרגשת הלב, וצריכים אנו לחזק עצמנו להיות בגדר של נושא בעול עם חבירו ולשאת עם חברנו בצערו וצרתו, ולהרגיש בליבנו את הסבל והיסורים שסובל זולתינו. ולזכור תמיד, שכל הצער שיש לעם ישראל נובע מצער השכינה שנמצאת עמנו בגלות, ואף הקב"ה עצמו כביכול נמצא בגלות, וכמו שכתוב "עמו אנכי בצרה". וצריכים אנו להתחזק בכל יום בזכרון חורבן ירושלים, ולהצטער על החסרון שיש לעם ישראל מחמת החורבן, ומי שזוכר ומצטער על חורבן ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. בבחינת לב יודע מרת נפשו, הוא אשר זוכה ומשתתף בשמחת הגאולה שתבוא במהרה בימינו.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]