שופט בית המשפט העליון, דנציגר, טען שכדי לחייב אישית בעלים של חברה,  יש להוכיח תרמית או הטעיה מכוונת:

"לאחר ששקלתי את הדברים, ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה כי המקרה דנן אינו מקרה מתאים להטלת אחריות אישית על נושא משרה בגין הפרת חוזה מכוח עקרון תום הלב. זאת כיוון שלטעמי התנהלותם של האחים קחטן אינה מגיעה לכדי אשם אישי ואינה חסרת תום לב סובייקטיבי, שיש בו סממנים של הטעיה או מרמה. בוודאי לא מדובר במקרה חריג של תרמית. 'אדישות וחוסר מעש' אינם מספיקים לשם כך".

אל קביעה זו הצטרף  השופט אליקים רובינשטיין.

ב דעת המיעוט הייתה השופטת דפנה ברק־ארז:

היא הסתמכה על על עדותו של אחד הלקוחות, שבה פירט על יחסיו עם הקבלן עזרא קחטן: "הוא היה משוחח איתי בטלפון. היה מבטיח שלא אדאג ומרגיע אותי. הבטיח לפצות אותי בפיצוי כפול ומכופל. טען שהוא מרגיש שאנו כמו בני משפחה שלו. ביקש שניתן לו קצת זמן והבטיח שהוא יסדר הכל".

העדות הזאת ביססה את החלטתה של השופטת ברון לראות בהבטחות שלא קוימו עילה להטיל על האחים פיצוי לקונים:
"עזרא קחטן הציג בפני המשיבים מצג שלפיו הוא באופן אישי מטפל בסוגיית רישום הדירות אף שבפועל לא עשה דבר כדי לטפל בכך".

 כנגדה טען השופט דנציגר:
 אין בדברים האלה מרמה והטעיה ולכן אין לחייב אישית את הקבלן.

המסקנה מפסק הדין היא – שמי שמבטיח לא חייב לקיים  כל עוד לא הוכחה תרמית מצדו.

או כמו המשפט האלמותי - הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]