סטרומה

"סטרומה" היא אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה כ-760 פליטים יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור בידי צוללת סובייטית. האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד, נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאסון הגדול ביותר בהיקפו של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.

במקור ה'סטרומה' הייתה אונייה בולגרית שנבנתה בשנת 1830, כספינת נהר, ורוב הפלגותיה היו בעיקר בדנובה. למעשה, חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד והאונייה לא הייתה כשירה להפלגה בים ולא הייתה אמורה להסיע יותר מ-100 נפש.

מסע הספינה אורגן על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה שביקשו להביא יהודים לארץ ישראל, באמצעות העפלה. ב-11 בדצמבר 1941 עלו המעפילים על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, בה היו עשרה אנשי צוות חלקם יהודים, וכ-760 מעפילים (לפי עדות אחרת 769 מעפילים). הרכב המעפילים על האוניה היה של 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה.
תוכנית המסע הייתה לעבור במצרי הבוספורוס והדרדנלים ולהגיע לחופי ארץ ישראל, לחלופין הייתה אפשרות לקבל בטורקיה דרכונים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל, אך זו הייתה בעיקר רק מחשבה ולא תוכנית סדורה.
היציאה התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ולאחר ארבעה ימי הפלגה התקלקל המנוע והאוניה נגררה לנמל איסטנבול ועגנה במקום במשך יותר עשרה שבועות.

ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה. הבריטים סירבו בעקשנות להתיר את עלייתם של המעפילים לארץ. הנציב העליון הרולד מקמייקל הקשיח את עמדתו ולא אפשר את כניסת העולים לארץ ישראל, אף אם יקוזז מספר העולים ממכסת הסרטיפיקטים.

הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. הסוכנות היהודית עשתה כמיטב יכולתה כדי לנסות ולהוריד את הנוסעים לחוף הטורקי. ניסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 16-11 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ עיכבו את ביצוע ההחלטה.

לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 ה'סטרומה', עם מנוע מקולקל ובלא עוגן נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.‏
ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל הצעיר דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים.
טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. בעקבות פרשה זו פרסמו המחתרות כרוז הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, הכרוז קבע שמקמייקל מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור. ב?8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל אך הוא הצליח לשרוד.

השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה, וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה.